יחס היהדות לחקלאות על פי הירושלמי

זכינו לעבור את לג בעומר. כבר כתבנו רבות על רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי.

ובכל זאת התחדש לי משהו השנה בסוגיה עתים דרך האנטיתזה מבינים היטב את התיזה.

בתלמוד הבבלי מסופר שכאשר רבי שמעון ובנו יצאו מהמערה והיה רבי אלעזר שורף ורבי שמעון מרפא. למרות שכולם מסבירים שרבי שמעון עבר איזה שהוא שינוי, הרי בסופו של דבר אומר רבי שמעון לבנו די לעולם במציאות של שנינו ובמילים אחרות נכון שלא נכון לפגוע באנשים, אולם לאנשים אלו אין למעשה שום משמעות.

בסוף הסיפור מובא שרשב"י ובנו ראו אדם מלקט הדסים לכבוד שבת. אמר לו רשב"י לבנו ראה כמה חביבות מצוות על ישראל. ואז נחה דעתם.

פלאי פלאות. מובן שברגע שאדם עוסק בדברים רוחניים – מצוות אז ישנה משמעות לאותו אדם. כלומר יש לו איזו שהיא שייכות לעולם הרוחני והיא זו שנותנת לו משמעות. נשוא ההדסים לכבוד שבת בא לומר שאם אתה מתעסק בדברים חומריים – במקרה שלנו הדסים, ברגע שאתה מחבר אותם לקודש יש משמעות לדבר. דברים חומריים יש להם ערך ברגע שהם מחוברים לעולם הדתי. יש כאן כעין צעקה נגד נתינת ערכיות למעשים החומריים בפני עצמם, או במילים אחרות, בניגוד לדברי החת"ס שאומר שזאת מצוה לעבד את הקרקע, הרי לפי רשב"י ובנו למלאכת הקרקע עצמה אין כל ערך בפני עצמו (כמובן שדברים אלו מתאימים גם לתחילת הסיפור בבבלי, בו מובא שרשב"י נתן את עיניו באדם חורש וכמו כן בשיטתו בבבלי – ברכות לה שמלאכת כפיים היא צורך) .

לא פלא הוא שהתלמוד הבבלי מביא (יבמות סג, א) גם מאמר הטוען שחקלאות היא האומנות הפחותה ביותר.

כל רגש בריא אומר שהחקלאות היא מקצוע שדורש תכונות חיוביות כמו זקיפות קומה, חריצות, בריאות נפשית, חוסן וכד'. להגיד שזאת מלאכה פחותה אפשרי רק במקום שבו הצדדים האינטלקטואלים תופשים את כל התודעה. כל רגש בריא אומר שאשריהם ישראל שבונים את הארץ דרך החקלאות.

אי"ה בדף הקשר הבא אמשיך את האנטיתזה. ועכשיו רק אומר למי שפספס שבתלמוד הירושלמי מציגים את רשב"י לגמרי אחרת. אין תנא (לבד מרבי עקיבא רבו של רשב"י) שמעצים את עולם המעשה יותר מרשב"י.